אז התבקשה להשאיר כמה מעבודותיה לתצוגת קבע.

על עבודותיה של ללה שניידר

אני מכירה את העבודות של ללה שניידר כבר כחמש שנים, נפגשנו בקיבוץ יגור. וזה

נראה לי רק טבעי שהקרבה של חייה בקיבוץ לטבע ולאדמה, ישפיעו על עבודתה

האומנותית. ואכן ציוריה אז, היו במובן זה או אחר ציורי נוף, או אמפרוויזציה אישית

על נוף נתון, כמו נגן ג"ז שמאלתר על קטע מוזיקה מוכר

במשך השנים הפכו עבודותיה יותר ויותר אישיות, גם בשפה האמנותית וגם בתכנים.

הציורים הפכו ליותר מופשטים, יותר מנימליסטים, טעונים בדימוים מהטבע ובצורות

אורגניות

בציוריה האחרונים היא משלבת שפות שונות של ציור במודעות מלאה. ההשפעה ישירה

של הציור הפוסטמודרני ששבר את הטאבו של אחידות השפה

משטחים דינמיים מצוירים במברשת אקספרסיווית מעומתים עם משטחים שטוחים

כמעט סטטים. עדיין אפשר לראות אלמנטים שונים של הטבע למרות שהם מופיעים

בווליום נמוך, בשכבות למטה. יש אורך חיים לעבודות האלה, ורק בראיה שניה

ושלישית, אתה מתחיל להבחין בפרגמנטים של הנוף, ובדמויות אדם מופשטות

ללה משתמשת בפלטה חמה. הציורים כמעט מונוכרומים, מפעם לפעם היא שותלת

כתם צבע נגטיבי, מצליחה לחזק את האימפקט של משטחי הצבע העשירים. כשאתה

ממשיך ומסתכל על משטחי הצבע האדומים, אתה מזהה את החומים והכתומים

בשכבות הלא לגמרי מכוסות מלמטה. הסתכלות ארוכה בעבודה מכניסה אותך למצב

כמעט מדיטטיבי

העבודות לכאורה נראות יפות, אך הן בהחלט לא קישוטיות. יש כאן אסטרטגיה ללכוד

את הצופה עם היופי, ורק אחרי זה אתה מרגיש איך המסרים הציוריים מחלחלים אליך

ומערערים את חווית היופי החמקמק, ואתה שוב חווה את ביטויה הפנימי רב העוצמה

של האומנית הצעירה

הטי יציב וון הרפ

Adapted from Heti Yatziv van Harp. Photography Eliana Dachesky.

Click here for the English Introduction.